<h1>תוספות רבינו יהודה ב"ר יצחק מבירינא, תלמיד ר"י הזקן — ע"ז</h1>
<h2>דף כד.</h2>
[ע"ז מ"ח ע"ב] מה שמשביח בנבייה פוגם בצל. וא"ת כי פוגם בצל מאי הוי, והלא מ"מ משביח הוא על ידי נבייה, ונמצא נהנה מן הע"ז. וי"ל דבעינן [יתרון] התיקון על הקילקול בע"ז. ואע"ג דלגבי שבת אמרינן בפסחים בסוף אלו דברים [ע"ג ע"א], השוחט בשבת בחוץ לע"ז תיקן להוציאו מידי אבר מן החי וחייב משום שבת, וחשיב ליה תיקון. מ"מ גבי ע"ז לא בעינן הכי, אלא שיהא התיקון יתר על הקילקול. וכדאמרינן בפ"ק דחולין [ח' ע"א], אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה סכין של ע"ז (אם) מותר לשחוט בה ואע"פ שהוא מתקן, ששוחט את הבהמה, לא חשבינן כמו גבי שבת שחשוב מתקן כששוחט את הבהמה בשבת לע"ז.
<h2>דף כח:</h2>
[ע"ז מ"ה ע"א] הגוים העובדים את ההרים. הוא הדין ישראל, אלא לישנא דקרא נקט, [דברים י"ב] אשר עבדו שם הגוים את אלהיהם על ההרים. שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם. וקשה לרבנו אלחנן, היכי מפיק מהאי קרא דציפוי ההר אסור כדקאמרינן בגמרא, אימא דקאי נמי אתלוש ויהא צפוי הר נמי מותר. ותירץ דהכי פירושה, דכתיב עליהם, ואיזהו דבר שעליהם אסור וגוף עצמו מותר, הוי אומר זה במחובר. ומיהו קשה לי מהא דאמרינן בתמורה בפרק כל האסורין [כ"ח ע"ב], א"כ ביטלת תורת לא תחמוד כסף וזהב עליהם, אני אקיימנו בדבר שאין בו רוח חיים אבל בדבר שיש בו רוח חיים הוא מותר וציפויו מותר. ותימה והאיכא הר שהוא [מותר] וציפויו אסור, כדאמרינן בגמרא לת"ק. ותירץ דסבירא לן התם כותיה דרבי יוסי הגלילי דשרי הכל אפילו ציפויו. ומיהו לרב ששת דאמר בגמרא דכ"ע ציפוי ההר אינו כהר ומיתסר קשה זה. ועוד [קשה] לרבנו אלחנן דלמה לא נעשו ק"ו, ומה אתנן שהוא אסור וציפויו מותר, הר שהוא מותר אינו דין שיהא ציפויו מותר. וכה"ג איכא ק"ו בפרק כל האסורין בתמורה. וא"ת א"כ ביטלת תורת לא תחמוד כסף וזהב עליהם אני אקיימנו בדבר התלוש שהוא עצמו אסור ויהא ציפויו נמי אסור. ומיהו למה דאפרש בגמרא בציפוי דהכא מיירי כשהוא נעבד עם ההר, יש לנו לאוסרו בטוב. אבל הא דאמרינן בפרק כל האסורין, ומה אתנן שהוא אסור ציפויו מותר נעבד שהוא מותר אינו דין שיהא ציפויו מותר, מיירי כשאינו עובד ציפויו. וצ"ע.
[ע"ז מ"ה ע"א] ציפוי הר כהר איכא בינייהו. ותימה לרבי, היכי אסרינן ליה לציפוי הר, וכי חמור מתקרובתן דאמרינן בהשוחט [חולין מ' ע"א] דשחיט לשם הר ליכא משום זבחי מתים. ונראה לרבי, דמיירי הכא שהציפוי נעבד אטו הר, ואסרינן ליה משום דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהן ולקחת לך, הא קמ"ל קרא דציפוי הר אינו כהר אע"ג דבטל (הרי) [אגב] הר(י) מ"מ אסור הציפוי ורבי יוסי הגלילי סבר דציפוי ההר כהר ובטל אגב הר ומישתרי. והכי פירושה דמתניתין, הגוים העובדין את ההרים הם מותרים והציפוי שעליהן אסור, דלא בטיל אגב הר, משום דכתיב לא תחמוד כסף וזהב וגו'. ורבי יוסי הגלילי אומר אלהיהם על ההרים ולא הרים אלהיהם, ומה שבטל להו נמי דהיינו ציפוי בטל אגב הר ומישתרי, שאין אסור אלא אשרה שיש בה תפיסת ידי אדם ולא בטלה אגב קרקע, אבל ציפוי הר דליכא תפיסת ידי אדם בטל אגב הר ומישתרי. ואומר רבי, כי יש סוגיא בתמורה פרק כל האסורין [כ"ח ע"ב] שקשה קצת לסוגיא זאת, דקאמר התם, מן הבהמה להוציא את הנעבד, והלא דין הוא ומה אתנן ומחיר שציפוייהן מותרין לגבוה כדכתיב הן ולא ציפוייהן הם אסורים, נעבד שציפויו אסור להדיוט אינו דין שהוא עצמו אסור (להדיוט) [לגבוה]. או חילוף ומה אתנן ומחיר שהן אסורין לגבוה ציפוייהן מותרין, דכתיב הן ולא ציפוייהן, נעבד שהוא מותר להדיוט אינו דין שיהא ציפויו (אסור) [מותר] להדיוט, א"כ ביטלת תורת לא תחמוד וכו', אני אקיימנו [בדבר שאין בו רוח חיים] אבל דבר (שהוא) [שיש בו] רוח חיים הואיל והוא מותר יכול יהא ציפויו מותר, ת"ל מן הבקר להוציא את (הנרבע) [הנעבד]. ותימה לרבי, היכי מפיק מהכא דציפוי נעבד אסור להדיוט. ונראה לרבי לפרש ת"ל מן הבקר להוציא את הנעבד, ומדאסר רחמנא נעבד לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. ומדלא שרי להדיוט דוקא אלא נעבד, מכלל דציפויו אסור, דדוקא שרי רחמנא הנעבד (ל)עצמו להדיוט אבל לא ציפויו. והשתא משמע דאסר רחמנא ציפוי להדיוט. והכא קאמר רבי יוסי הגלילי דציפוי הר כהר ומישתרי. ושמא י"ל דאתיא דלא כר' יוסי הגלילי. ומיהו נראה לפרש כן הסוגיא של שם, ומה אתנן ומחיר שציפוייהן מותרין, דכתיב הם ולא ציפוייהן, הם עצמם אסורין לגבוה, נעבד שציפויו אסור לגבוה אינו דין שיהא [הוא עצמו] אסור לגבוה. (והוא) [וזה] הדין אינו [דין] גמור, שהרי עדיין לא ידענו שציפוי נעבד אסור לגבוה, אלא משום שיודע שכן הוא האמת אומר כן. או חילוף, ומה אתנן ומחיר שהן אסורין ציפוייהן מותרין, דהא כתיב הם ולא ציפוייהן, נעבד שהוא מותר לגבוה אינו דין שציפויו מותר לגבוה. וגם זה הדין אינו לבסוף, דהא פשיטא [ד]נעבד אסור לגבוה, כדכתיב מן (הבהמה) [הבקר], אם כן ביטלת לא תחמוד כסף וזהב וגו' (ע"ד) [עד] אבל דבר שיש בו רוח חיים הואיל והוא מותר יכול יהא ציפויו מותר, ת"ל מן הבהמה להוציא. פירוש מדאסר רחמנא נעבד מכלל דאסר נמי ציפוי בהדיה לגבוה, אבל ציפוי להדיוט מותר כמו שמותר לו נעבד, ר"ל [דלא] אסר אלא לגבוה. והשתא אתי שפיר ההוא דשמעתין לכולי עלמא, דמיירי בשל הדיוט, והילכך שרי לרבי יוסי הגלילי. אבל לגבוה, דהר אסור כדפשיט רבא לקמן [מ"ו ע"ב] בעיא דרבא בר חמא, הוי ציפוי אסור. וסוגיא דתמורה מיירי לגבוה כדפרישית. והילכך ציפוי אפילו לרבי יוסי הגלילי, דשרי הכא, (ד)היינו דוקא הכא לענין הדיוט, אבל לענין גבוה אסיר לכולי עלמא, כדמוכח סוגיא דתמורה. מפי רבי. אומר רבי דלרמי בר חמא סברי כולי עלמא דמתניתין דאילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור. מדקתני במתניתין א"ל ר"ע אני אובין ואדון לפניך דלא נדרוש תחת עץ רענן אלהיהם באילן שנטעו מותר, כדשרו ליה רבנן לקמן, אלא לאו ש"מ דאסור לכ"ע. ואשירה דאסר ר' יוסי הגלילי לא פליג עליה ת"ק. מפי רבי.
[ע"ז מ"ו ע"ב] נעבד שאסור בתלוש להדיוט אינו דין שאסור במחובר לגבוה. וקשה לרבנו אלחנן נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה להדיוט בתלוש אף לגבוה בתלוש, לרבנן דאית להו דיו אפילו כי מיפריך ק"ו בפרק שני דב"ק [כ"ה ע"א]. ונראה לי דהא לא מצית אמרת, שהרי מצינו שהחמיר הכתוב בגבוה יותר מבהדיוט גבי בעלי חיים, דלהדיוט שרו, ולגבוה אסירי. ורבינו אלחנן תירץ, שיש מקומות שאין אנו עושין דיו, כזה שאין צריך להזכיר החומרא של נעבד ולדון דיו לאחר שתזכירנה אלא תדון סתם, ומה אתנן הקל בשום קולא בעלמא יותר מנעבד אסור במחובר לגבוה נעבד לא כ"ש. אבל ההיא דפ"ב דב"ק כולו ענין אחד של תשלומין הוא, ושייך בהו דיו טפי. וכן רגיל רבי לתרץ על ההיא (ד)סוגיא דזקני דרום [זבחים כ"ב ע"ב]. ועוד קשה לרבינו אלחנן, אמאי איצטריך קרא דמן הבקר להוציא את הנעבד, נילף ליה בק"ו דהכא, ומה אתנן שמותר בעלי חיים להדיוט אסור לגבוה, נעבד שאסור בבעלי חיים להדיוט אינו דין שאסור לגבוה. ואומר רבי, דשפיר איצטריך קרא דמן הבקר לאשמועינן [כיון] דלגבוה אסור מכלל דלהדיוט שרי. מפי רבי.
[ע"ז מ"ו ע"א] בית גליא קורין אותה בית כריא. פירש בערוך ערך בית גליא, גוליא גבהות, כמו גלי. כריא שתפול בשחת, כמו כרה שוחה. ואמרי לה גליא, לשון גילה ושמחה, קורין לה בית כליא, שתכלה מן העולם. ואמרי לה בית גליא, גלויה ומפורסמת. בית כליא, מלשון בית הכלא. לשון אחר בית (כריא) [גדיא] קורין אותו כרייא, פירוש גדיא גדי, כריא חזיר, שבלשון יוני קורין לחזיר כרי. מפי רבי.
<h2>דף ל:</h2>
[ע"ז מ"ט ע"ב] נטל הימנה כרכר אסור בהנאה. היה נראה לרבי, שאם נטל כרכר מכלאי הכרם וארג בו את הבגד מותר בהנאה, כיון שאין האיסור ניכר בעין. והא דאסרינן ליה גבי ע"ז, משום דכתיב והיית חרם כמוהו, כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו. והילכך אפילו אין האיסור ניכר בעין אסור. מפי רבי.
[ע"ז מ"ו ע"ב] יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד. [תימה] מהיכא ילפינן דנעבד אסור במחובר, לאו מאתנן, א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה אתנן מותר ע"י שינוי, דדרשי ב"ה בפרק הגוזל קמא [ב"ק צ"ד ע"א], הם ולא שינוייהן, אף נעבד [הוא ולא שינויו]. ואומר רבי, דמדאורייתא ודאי פשיטא ליה דיש שינוי בנעבד, דילפינן לה מאתנן, אלא מדרבנן קמיבעיא ליה, דמשמע משום חומרא דע"ז החמירו בו חכמים ואסרו שינוי. כן מצאתי בשם רבי. ורבי אמר לנו עכשיו, דשמא מחד קרא נפקא דאין שינוי, אם אין בו שינוי.
[ע"ז מ"ו ע"ב] ת"ש כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ותני עלה ור' אליעזר אוסר. פירש רבינו שלמה, דמוכח לרבנן דיש שינוי בנעבד, וקס"ד השתא בנעבדו ולבסוף נרבעו מיירי, דסברי רבנן דשרו משום דיש שינוי בנעבד, ורבי אליעזר דאוסר סבר דאין שינוי בנעבד. ודחי לאו איתמר עלה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מחלוקת בנרבעו ולבסוף עיברו אבל עיברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסורין. וקשה לרבי, חדא שהוא מגיה הספרים. ועוד היכי מצי מוכח דסבירא להו לרבנן דיש שינוי, לעולם אימא לך דאין שינוי והוי טעמייהו דרבנן דשרו משום דסברי דעובר לאו ירך אמו הוא. ומיהו זה יש לדחות, דקים ליה לתלמודא דסבירא ליה לרב זוטרא בר רב נחמן כרבא דאמר [תמורה ל' ע"ב] היא וולדה נרבעו, דעובר ירך אמו הוא. ועוד קשה, אמאי לפי המסקנא דלשון ראשון דקאמר אבל עיברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסור, אמאי לא נפשוט דאין שינוי בנעבד. ואי משום דאיכא למידחי דלא הוי טעמא משום שינוי אלא משום דמעיקרא בהמה והשתא בהמה וכו'. על כן נראה לרבי גרסת הספרים הישנים. ופירוש הסוגיא כן הוא. ת"ש כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ותני עלה ורבי אליעזר אוסר. וקס"ד השתא דבנרבעו ולבסוף עיברו קא מיירי. ובזה וזה גורם פליגי, דרבנן שרו זה וזה גורם ורבי אליעזר אוסר, ומדרבי אליעזר נשמע לרבנן, מדאסר רבי אליעזר משום זה וזה גורם אסור מכלל דרבנן [ד]שרו אי הוה סבירא להו זה וזה גורם אסור היה אסור אע"ג דנשתנה, אלמא אין שינוי בנעבד. ומיהו דוקא נעבד וכיוצא בו. שנעבדה עבירה בגופו, אבל דבר שלא נעבדה עבירה בגופו כגון אתנן שרי בשינוי. וא"ת מדרבי אליעזר היכי נשמע לרבנן, דהא רבי אליעזר אוסר יותר מדאי, שיאסור אפילו ולדות אתנן ושינויו, מדלא מפליג כלל (כלל) [בכל] האסורין, אלא קתני בה ורבי אליעזר אוסר דמשמע דקאי אכולה. ומשום הכי אוסר בשינוי, אבל רבנן, דשרו ולדות אתנן ושינויו, הכי נמי דשרו שינוי בנעבד. ואומר רבי, דקסבר רב זוטרא, דרבי אליעזר לא קאי אאתנן, דודאי אית ליה דשינויו וולדותיהן מותרין, דמסתמא לא פליג על ב"ש וב"ה רבותיו. והשתא מייתי שפיר ראייה, מדרבי אליעזר דאסר נשמע לרבנן, שאין רבי אליעזר אוסר עכשיו יותר מדאי, אלא כרבנן סבירא ליה באתנן. ודחי, לאו מי איתמר עלה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מחלוקת שעיברו ולבסוף נרבעו. פירוש דרבי אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא, והילכך אסור. ורבנן דשרו סברי דעובר לאו ירך אמו הוא, אבל נרבעו ולבסוף עיברו דברי הכל מותרים. והילכך אין להוכיח מדקאמר דברי הכל מותרים אי יש שינוי בנעבד אי לא, דאיכא למימר דזה וזה גורם מותר. דאי נמי לישרי מטעם שינוי. ואע"ג דחיטין ועשאן קמח לא הוי שינוי, הכא הוי שינוי, שנרבעו ולבסוף עיברו זהו שינוי גדול יותר, ודבר חידוש הוא שנוצר ובא לעולם. אבל חיטין ועשאן קמח זהו דבר עצמו הנעבד.
כל האסורים לגבי מזבח ולדותיהן מותרין. ותימה לרבי, הא האימהות אסורות, אע"ג דאיכא שינוי לגבי ולדות לא מהני לענין אימהות. ואילו בהגוזל קמא [ב"ק צ"ג ע"ב] תניא ומייתי לה בשלהי המפקיד, גזל פרה וגזזה משלם אותה ואת גיזותיה וולדותיה דברי רבי מאיר, משום דלית ליה שינוי קונה. רבי יהודה אומר גזילה חוזרת בעיניה, משום דאית ליה שינוי קונה. אלמא שינוי קונה לענין האם. וי"ל דמפני תקנת השבים תיקנו שיועיל לקנות, אבל מדאורייתא לא חשיב שינוי. מפי רבי.
כשנרבעו ולבסוף עיברו. וא"ת והאמרינן לעיל בפרק אין מעמידין דגוי חס על בהמתו שלא תיעקר, שהיא נעקרת ברביעה. וי"ל שאינה נעקרת כל שעה, אלא פעמים נעקרת ופעמים אינה נעקרת. ועוד י"ל דמיירי לאחר שלש שנים, דאז שוב אינה נעקרת כדאמר רבי יוחנן לעיל. אי נמי כשרבעה בשלא כדרכה, ואע"ג דלא חיישינן לעיל לרבעה שלא כדרכה שאז אינה נעקרת, היינו משום דלא שכיח כי האי גונא למעבד. אבל עיברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסורין. ללישנא קמא דפרישית לעיל לא פליג רבי אליעזר אאתנן, דהא בולדות מודו ב"ש וב"ה דשרו. ומסתמא לא פליג עלייהו. ובלישנא בתרא פליג אף אאתנן כדפרישית לעיל. מפי רבי.
איכא דאמרי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מחלוקת בנרבעו ולבסוף עיברו אבל עיברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסורין. דקסבר עובר ירך אמו, ושינוי דלידה לא מהני בנעבד. והני חיטין נמי כנרבעו ולבסוף עיברו דמו ושנוי לא מהני בהו. ודחי הכי השתא התם מעיקרא וכו'. וקשה מדר' אליעזר נשמע לרבנן, מדאסר ר' אליעזר נרבעו ולבסוף עיברו, דלא מהני שנוי, אע"ג דשרי בולדות אתנן ושינוייהן כדפרישית לעיל ללישנא קמא, הכי נמי לרבנן אע"ג דמהני שינוי באתנן לא מהני בנעבד. וי"ל דהשתא סברי דפליג רבי אליעזר אף באתנן, ופליג אב"ש וב"ה רבותיו דשרו ולדות אתנן. ופליגי רבנן עליה ושרו אף בנעבד. ואין לשמוע מדברי רבי אליעזר שיחמירו חכמים בנעבד יותר מבאתנן. והילכך מספקא לן אי טעמא דרבנן משום דזה וזה גורם אסור או משום שינוי. והאי דתלי הטעם בפרק כל האסורין [תמורה ל' ע"ב] (משמע) [משום] דזה וזה גורם, היינו משום דפשיטא ליה האי טעם יותר. וכן נראה לרבי ליישב הגירסא שבספרים ישנים. מפי רבי. הני תרי מילי דרב נחמן איתנהו בפרק כל האסורין. והא דמייתי הכא (כלישנא) [בלישנא] קמא דמוקי רב נחמן פלוגתייהו בעיברו ולבסוף נרבעו [אמרה שם] רב הונא בר חיננא בשם רב נחמן. וההיא דנרבעו ולבסוף עיברו כלישנא בתרא דהכא אמרה שם רבא בשם רב נחמן. ורבה בר אבוה ליתיה התם כלל. ואע"פ שיש שם ספרים שכתוב בהם ההוא דרב הונא בר חיננא בשם ריש לקיש, אומר רבי [שזה] אינו נראה. אלא גם הוא בשם רב נחמן אמרה, כדמוכח שמעתין. וגם בסדר קדשים שכתב רבינו גרשום מאור הגולה כתוב כך, דרב הונא בר חיננא בשם רב נחמן אמרה, ולא אמרה בשם ריש לקיש. מפי רבי. התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה הכא וכו'. [תימה דהכא משמע דיותר יש להתיר חיטים ועשאן קמח מולד, ואלו במרובה [ב"ק ס"ו ע"א] אית להו לב"ש גבי אתנן שוולדות מותרין דהתירו ב"ש שנוי דלידה] ואסרו שינויהן של שאר שינויין. אלמא שינוי דוולדות חשיב טפי שינוי. ואין לומר דהא דשרו ולדות אתנן, הני מילי שנולדו לאחר שנתן לה אתננה, דלא חייל איסור אתנן עלייהו. דהא בפרק כל האסורין [תמורה ל' ע"ב] משמע דשרינן ולד אתנן דומיא דולד נרבע, דהיינו בעיברו ולבסוף נרבעו. הכי נמי גבי אתנן משמע דמיירי בעיברו ולבסוף נתנו לה באתננה. וי"ל דהתם כתיב הם, דמשמע טפי למעוטי ולדות שאינן מגוף הבהמה, אבל שאר שינויין אסורין. ולא ממעטינן להו מהם כיון שהם מגוף הבהמה מגוף המעשה. וגזירת הכתוב היא, שאפילו הן מעוברות כשנתן לה באתננה מותרים הולדות. ולא נשתנו כלל בלידה, דהא מעיקרא נמי מותרים הם. ואפילו למאי דפרישית לעיל, דילפינן אם שינוי מותר בנעבד מאתנן, מן התורה לא ילפינן ולד שהוא מותר. משום דגבי שינוי אית לן למילף טפי, דלא מאיס כולי האי כיון שנשתנה, אבל ולד מאיס יותר בנעבד. ולא ילפינן מאתנן דאע"ג דליכא שינוי מ"מ מותר, שכן גזירת הכתוב. ועוד י"ל דגבי אתנן ולד מותר משום דלא ניחא ליה בנפחיה, וחידוש הוא דשרי רחמנא, ולא ילפינן מיניה ולדות נעבד דניחא ליה בנפחיה. מפי רבי.
<h2>דף לג:</h2>
[ע"ז מ"ח ע"ב] ואין נוטעין אגוז של ערלה. משמע דפליגי רבנן עליה דר' יוסי באגוז ושרו אפילו לכתחילה, דהא לא אתא לאשמועינן דנוטעין יחור של ערלה. דהא פשיטא דליכא מאן דפליג. ועוד דמודה משמע דמודה לרבנן בר פלוגתיה. וא"כ קשה לרבי [הא] יוכל ליטע האגוז הערלה ויהנה מן הערלה. ואע"ג דאמרינן בשבת פ"ק [י"ז ע"ב], גידולי תרומה תרומה בו ביום גזרו. אבל קודם גזירה היו בטילין בקרקע והיו חולין. וכדאמרינן נמי בבבא מציעא בהשוכר את הפועלים [צ' ע"א] דגידולי טבל וגידולי מעשר שני חולין, והיינו משום שאינו (אלא) [ראוי] לאכילה, וכבר הכל כקרקע, ובקשין אין שייך שום איסור הנאה וקשין אין ראויין לאכילה. אבל הכא שייך איסור הנאה כשנטע האגוז בקרקע ונהנה מן העץ. וזה וזה גורם לא הוי משום דגדלה מן הקרקע של היתר ומאגוז של איסור, דהא לא חשיבי שתי גרמות כיון שאינן מענין אחד כדפרישית. ולא כפירוש רש"י. ואומר רבי, דרבנן דהכא סברי לה כרבנן דפסחים פרק כל שעה [כ"ו ע"ב], דשרו אפילו כשאבוקה של ערלה כנגד הפת, דלא הוי אלא עפרא בעלמא. והכא נמי כיון דכלה האגוז בקרקע שרי ולא הוי אלא עפרא בעלמא. ואפילו לרבי דאמר יש שבח עצים בפת, היינו משום שדולקין, והוי קצת בעין. אבל הכא בטל כל האגוז וכלה בקרקע. מצאתי בשם רבי. והקשה רבנו אלחנן, דאי שרו רבנן לנטוע לכתחילה ערלה, אמאי תנן בסוף תמורה [ל"ג ע"ב], אלו הן הנשרפין ערלה וכלאי הכרם, יזרעו אותן ויהיו מותרים. ואין נראה דהוי שריפת ערלה מדרבנן והילכך אם היה אגוז מזומן לא אסרוהו לנטעו וגם ישרפו אותם שאינן ראויין לנטוע. ונראה לרבי (דהוי) [דהכי] נמי לרבנן אסור לכתחילה, אבל בדיעבד מותר. ורבי יוסי אוסר אפילו בדיעבד, מדקתני מפני שהוא פרי. מפי רבי.
